Menu

פיזיולוגיה של צלילה חופשית

רפלקס הצלילה ביונקים (MDR) הוא תגובתו הטבעית של הגוף לשהייה במים. הוא נכנס לפעולה ברגע שאנו טובלים את הפנים במים (מאזור השפה העליונה ומעלה), בעצירת נשימה והגברת הלחץ ההידרוסטטי על הגוף (כלומר צלילה לעומק), הוא יפסיק את פעילותו ברגע שדרכי הנשימה יעלו מעל המים ויוכלו להכניס אויר חדש וטרי. בכולנו פועל רפלקס הצלילה בדרגות שונות, והחדשות הטובות באמת- עם אימון הוא יפעל מהר יותר וחזק יותר.

הרפלקס עצמו הוא מעין מנגנון הישרדות טבעי שמאפשר לנו שהיה יותר ארוכה מתחת למים, ואפילו לצלול לעומקים עצומים (יחסית) ועמידה בלחצים הגבוהים בסביבה התת מימית. 

ה- (MDR (Mammalian Diving Reflex מניע סדרה של התאמות פיזיולוגיות שמשנות אותנו מבפנים ואפשר להגיד שהאדם שנמצא מחוץ למים, הוא לא אותו אחד שצולל למעמקים.

התאמה 1 : bradycardia 

האטה של קצב פעימות הלב- נסו לעצור את הנשימה לדקה בדלי עם מים קרים (לעולם לא לעצור את הנשימה במים לבד!) מיד תשימו לב לירידה בקצב פעימות הלב. המוח מקבל תשדורות מקולטנים שנמצאים בלחיים שאומרים לו שקנה הנשימה שקוע במים ומאט את כל הפעילות כדי לחסוך בחמצן. הלב מאט ואתו, כל תהליך חילוף החומרים, הכול נעשה איטי ומתמלאים בתחושה של רוגע.

התאמה 2: vasoconstriction

כיווץ של כלי דם פריפריאליים (ידיים ורגליים). דבר אשר מוביל את הדם בלחץ יותר גבוה אל מרכז הגוף, מה שמבטיח שימוש מוקטן בחמצן בשרירים, ושימוש אופטימאלי של חמצן באיברים החיוניים לשרידות, כלומר, הרבה יותר דם וחמצן יגיעו אל הלב, הריאות והמוח. די מדהים לא??

התאמה 3:  כיווץ הטחול 

הטחול שנחשב בעבר לאיבר "פחות" חשוב וסקסי בתפקוד הגוף, ידוע היום בעולם הצלילה החופשית כאיבר קסום שפועל רבות למעננו מתחת למים.

כאשר המוח קולט ירידה בכמות החמצן בגוף, הוא שולח הוראה אל הטחול. הטחול הוא איבר ספוגי האוגר בתוכו  דם מחומצן שמשוחרר ממנו (בכיווץ) אל מחזור הדם ונותן דחיפה של חמצן טרי שיגיע לאיברים החיוניים ומאפשר שהייה יותר ארוכה מתחת למים. 

עובדה מגניבה: לאנשי שבט הבאג'ו באינדונזיה, אשר גרים וחיים על ובתוך המים, ישנו טחול הגדול ב25% משל אדם ממוצע, דבר אשר מגדיל משמעותית את יכולת ה"שיוט" שלהם מתחת למים!

התאמה 4: blood shift (מעבר הדם)

מעבר הדם הוא פעולה שקוראת כתוצאה מעליית הלחץ הסביבתי (תוך כדי העמקה) וכיווץ כלי הדם הפריפריאליים. זוהי אחת התופעות המדהימות ביותר שקורות בגוף האדם, ובעצם מאפשרת לנו לצלול מאוד עמוק מבלי לפגוע בריאות. כאשר אנו צוללים, הריאות מתחילות להתכווץ. וכמו כל דבר, גם לכיווץ הזה יש גבול. כאשר הלחץ עולה ועולה, חללי האוויר קטנים וקטנים ובשלב מסוים (כמו שחשבו לפני 50 שנה בערך) הריאות יגיעו לגודל המינימאלי שלהן, ואז פשוט יקרסו לתוך עצמן…דבר אשר בהכרח יגרום למות! אולם מה שהתברר היה מטורף יותר מכל מה שחשבו! נימי הדם בתוך הריאות (איפה שמתרחש חילוף הגזים בין הדם לנאדיות הריאה) פשוט גדלים! מתמלאים בעוד דם כדי להפוך את חילוף הגזים לעוד יותר יעיל, ואף לאפשר עוד כיווץ לחללי האוויר מבלי לעשות נזק לרקמת הריאה. 

תחילתו של גילוי זה קרה בשנת 1949 ממש במקרה במסגרת התערבות. כאשר סגן בחיל האוויר האיטלקי בשם ריימונדו בוצ'ר היה צריך לבצע צלילה ל30  מטר ללא ציוד ובנשימה אחת ולמסור חבילה לצולל אשר חיכה לו למטה.

רופאים הזהירו אותו שצלילה כזאת סופה להסתיים במוות עקב קריסת הריאות מהלחץ (ראה:חוק בוייל). סגן בוצ'ר קפץ אל המים, מסר את החבילה ועלה בשלום לפני המים עם חיוך גדול על פניו. 

התערבות זו למעשה הכריחה שינוי בחשיבה המדעית של אז ותרמה לחשיפתו של הקסם אשר מאפשר לנו לצלול הרבה מעבר למה שחלמו. (העומק המרבי אליו הגיע צולל בעצירת נשימה הוא 214 מטר! הרברט ניטש בסגנון "ללא גבולות").

אז כל האפקטים המגניבים האלו קורים בדרך למטה, אל הכחול הגדול. אולם מה קורה בעלייה?

ובכן, בעליה אנו חווים הפחתת לחץ, והשינויים קורים בסדר הפוך. לקראת סוף העלייה והחזרה לפני המים, מתרחשת הפחתת הלחץ הכי משמעותית, בזמן זה הריאות חוזרות לגודלן המקורי, ו"שואבות" גז מהדם לטובת תהליך זה. הדבר משמעותי במיוחד אם לא השארנו מספיק חמצן לסיום הצלילה, ולתופעה קוראים "עלפון מים רדודים". מכיוון שככל שאנחנו מתאמנים יותר, אנו מרגישים יותר נוח ואף מסוגלים לצלול יותר ויותר עמוק, עולה בהדרגה רמת הסיכון. ולכן, התקדמות בצלילה חופשית דורשת למידה ותרגול (גם של עצירת נשימה וגם של טכניקות בטיחות והצלה) עם מדריכים מיומנים ובמסגרת קורס צלילה חופשית, ע"מ שנוכל ליהנות מהים בצורה בטוחה ומהנה. לעולם לא לצלול לבד!