התמרת המערכת העצבית דרך חשיפה מבוקרת למצבי קיצון, נשימה וצלילה חופשית

אין אחד בעולם שלא ניסה לעצור את הנשימה שלו פעם או פעמיים.בהתחלה זה מרגיש נהדר, הראש רגוע והגוף לא "צריך" לנשום… אולם אחרי כמה שניות, מתח מתגנב לאיזור הכתפיים, החזה מתכווץ והראש צועק הצילו!! ואנחנו רוצים לנשום כאילו היינו עכשיו בסכנת חיים וניצלנו בשניה האחרונה. האם כך הדבר? האם זה המקסימום אליו אנחנו יכולים להגיע?
c94d27_79ad14cd6ce14bc2b4a69b1474e10ca6_mv2

החדשות הן יותר מטובות, הן מעולות. בעזרת הנחיה אישית, תרגול ועצירת נשימה מבוקרת, תגלו עולם שלם וחדש של תחושות ורגשות שלא האמנתם.ן שתוכלו לחוות. במה שעד עכשיו חשבתם.ן שהוא בלתי אפשרי בעליל, ושמור רק לעלית של הצוללים החופשיים ויחידי סגולה, ובטח לא אחרי כמה ימים של תרגול…

כשחניכים מגיעים אלינו לקורס צלילה חופשית, אחד הדברים הראשונים שאנחנו מלמדים אותם זה איך לנשום נכון.

מה זאת אומרת לנשום נכון אתם שואלים? הרי כולנו נושמים מהרגע שבו יצאנו לעולם ולקחנו את השאיפה הראשונה, ועד לרגע בו נעבור מהעולם בנשיפה האחרונה.

אולם החיים, המרחב שבין שתי התנועות האלו, מושפעים מאיכות הנשימות אותן אנו מבצעים כל יום, דקה דקה ובדרך כלל ללא מודעות.

אז מה קורה כאן בעצם…

מערכת העצבים האוטונומית שלנו היא כמו אוטוסטרדה, יש מעבר של מידע מהמוח לאיברים ומהאיברים למוח בעזרת הרשת הסופר אינטיליגנטית הזאת. בקוגניציה שלנו, אנחנו לא מסוגלים לתפוס עד כמה היא מורכבת, אפשר להגיד, שהמוח לא מסוגל לתפוס כמה המוח הוא איבר מורכב וכנ"ל לשאר האיברים.

במהלך היום, אנחנו חווים מצבים שהמוח מפרש כסטרס, גם אם זה לא מצב מסכן חיים אמיתי. ביחוד בחברה כמו שלנו, חברה צבאית ופוסט טראומטית.

אם נשים לב במהלך היום לנשימה שלנו, נראה שברובה היא נשימה שטחית לבית החזה העליון והיא מוכוונת למצבי קיצון ולחץ (לדוגמה, צריך לברוח מאריה). התגובתיות שלנו נעשית מוכוונת למצב הזה והרגשות, התחושות והמחשבות שלנו מותאמות למצב, במעין מעגל אינסופי של לחץ וחרדה.

אז הצעד הראשון בקורס צלילה חופשית הוא ללמוד איך לשלוט באיברי הנשימה, להעביר את הנשימה לבטן במקום נשימה קצרה ורדודה לבית החזה.

לשלוט על כמות האויר הנכנס ולבקר את כמות האויר היוצא. נשימת בטן, או נשימה סרעפתית היא קסם מהלך. מספיק שאנשום בצורה מודעת ומבוקרת אל הבטן (לא באמת אל הבטן כי אם אל החלק התחתון של בית החזה) והמערכת עצבית האוטונומית שלי תזהה את המצב החדש כמצב רגיעה, ותעביר אותי מ fight or flight ל rest and digest, מלהילחם או לברוח, ללהירגע ולעכל.

מצב הרגיעה, אליו אני שואף להגיע בתור צולל חופשי, הוא מצב בו אני מגרה את עצב הווגוס

(בעברית: העצב התועה), העצב הכי קדום, מורכב וארוך בגוף שמתחיל בגזע המוח ויורד עד לבטן התחתונה. בדרך הוא שולח סיבי עצב לכל האיברים הפנימיים ועושה רגולציה למערכות שמקיימות אותנו כל הזמן (דפיקות לב, ריאות, סרעפת וכ"ו).

עצב הווגוס והמערכת עצבית האוטונומית שלנו מתחלקים לשניים. המערכת הסימפטטית והפרסימפטטית. כאשר אני בסטרס, המערכת הסימפטטית דולקת, וכאשר אני ברגיעה, הפרסימפטטית.

בצלילה חופשית, בעזרת נשימה מודעת ומבוקרת (בקורס בסיסי בצלילה חופשית משתמשים בנשימה נשימה דו שלבית, בקורס מתקדם בצלילה חופשית נשתמש בעזרת טכניקות מתקדמות אף יותר להרחבה ומקסום השליטה באיברי הנשימה ובקורס המאסטרים השמיים הם הגבול 🙂 ), טכניקות מיקוד,ו deconstration, טכניקות להישארות בהווה, הדמיות והשוואת לחצים וכמובן עבודה נכונה בסביבה הימית, אנחנו מגרים את המערכת הפרסימפטטית, נכנסים למצב רגיעה שמאפשר לנו לעצור את הנשימה לכמה דקות, וצוללים לעומקים מדהימים!.

העומק נמדד במטרים, אבל העומק האמיתי, הוא עומק ההויה אליו אנחנו יכולים להגיע כאשר אנחנו עוצרים את הנשימה ונרגעים.

הסביבה הימית והלחץ ההידרוסטטי מעצימים את הגירוי של מערכת העצבים שלנו, והבחירה איך לנהוג בסיטואציה שייכת לנו.

בהתחלה תהיה תגובה של טייס אוטומטי, כמו התגובה שמישהו חתך אותנו בכביש- כעס, פחד, עלבון וכיווץ, חוסר שליטה באירוע.

ככל שנתרגל, אנחנו נתחיל להרגיש יותר ויותר טוב. וכשנרד אחרי כמה צלילות ועצירות נשימה, נוכל להתבונן במחשבה והתחושה שגרמו לנו להסתובב ולעלות בלי שליטה ולבחור לשחרר אותן ע"י שימוש בטכניקות אותן אנו לומדים בקורס.

הדבר יגרה לנו את המערכת הפרסימפטטית, ובפעם הבאה שמישהו יחתוך אותנו בכביש, נוכל להתבונן בתחושה שעולה לנו בגוף ולהגיב בצורה מודעת ושקולה, נפסיק לעבוד על אותה התניה אוטומטית ונחזיר לנו את השליטה בחיים.

לא פעם אני מקבל תגובות מחניכים שהגיעו אלינו עם קשת תגובתיות של תחושות ורגשות מאוד רחבה (החל מחסמים מנטאלים, דרך התמודדות עם טביעה בעבר וגם פוסט טראומה בדרגות חומרה שונות) שהצלילה החופשית, הנשימות והתרגולות שינו להם את החיים, לרמה שהם נרדמים תוך כדי תרגול הנשימה אחרי לילות נטולי שינה, מעבר דרך פחדים וכ"ו. האמת שאין מספיק מילים לתאר מה תרגולי נשימה וצלילה חופשית עושים לנו.

בעזרת הכלי של חשיפה מבוקרת למצבי קיצון (במקרה שלנו, עצירת נשימה וצלילה חופשית), כאשר אנחנו יודעים שאנחנו בסדר מצד אחד, ומצד שני יוצאים מאיזור הנוחות לאיזור הלמידה (בלי לעבור לאיזור הפאניקה ואובדן השליטה), אנחנו מגדילים בצורה אורגנית את איזור הנוחות שלנו כל פעם, ונהיה לנו יותר ויותר נוח להעמיק את עצירת הנשימה שלנו והעומק אליו אנו יורדים.

רק כך אפשר להתקדם בצורה נכונה בצלילה חופשית, וזה גם אחד הדברים המדהימים.

אם ננסה "לדפוק את הראש בקיר" בצלילה חופשית זה לא ילך. אנחנו ניצור התניה התנהגותית שתגרום לנו להגיב באותה צורה פעם אחרי פעם. אם נביא מודעות לתחושה ונשהה בה, כמו גל היא תעלה ותעבור, ותתחלף לתחושה אחרת ואז תעלם.

דמיינו צולל חופשי צולל ל80 מטר. הוא בלי סנפירים ולבד, יורד בדרכו לעומק. כל מהלך הצלילה הוא סורק את הגוף, מפעיל בדיוק את מה שצריך לפעול ומתנתק מרעשי הרקע. פעם בכמה זמן (ויש לו זמן…) עולה מחשבה, "האם אני אצליח?" אולי אני לא טוב מספיק הפעם", "מה אם לא אצליח לחזור", "איזה דרך מחכה לי למעלה" ועוד כיד הדמיון. אותן מחשבות מעלות תחושות ואותן תחושות מעלות תגובה פיזית.

אם הוא יתן להן להשתלט, נגמרה הצלילה, הגוף יתקשה הוא לא יוכל להשוות לחצים או יתן לעצמו סיבה להסתובב ולעלות.

אם הוא יבחר להתבונן, לחזור לטכניקה, למה שהוא צריך לעשות בכל רגע שהוא צריך לעשות אותו, הדרך למטה מובטחת.

אבל זה לא נגמר כאן, כי ברגע שהוא הגיע למטה, הוא צריך להסתובב ולעלות. הלחץ העצום של המים מקשה עליו את המשיכות, ולעיתים הוא מרגיש כאילו הוא נשאר במקום.

המחשבות חוזרות, "אני לא אצליח", "אולי פשוט אוותר", "למה עשיתי את זה" ועוד ועוד… אבל בעזרת הכלים שהוא מתרגל ותרגל אינספור פעמים וההתקדמות האיטית אל העומק הזה עם השנים, הוא למד להתמקד, לא לתת למחשבות לברוח, לגוף לקחת פיקוד, כי זה לא יעזור. הוא חייב להישאר ברגע. אז הוא מתמקד בכל תנועה, במגע של היד עם החבל ובהרפייה של מתח מהרגליים, הוא מגדיר לעצמו מטרות ברות השגה וקרובות להתמקד בהן. הוא עונה לדיבור הפנימי ואומר לעצמו שהוא בסדר, שהוא כבר עשה את זה והוא מסיים את הצלילה כמו שצריך. פתאום תחושה נעימה משתחררת ואפילו חיוך, פתאום הוא מתחיל לרחף בעזרת כל משיכה וההתקדמות נעשית יותר ויותר קלה. הוא במומנטום של עליה ויודע שהכל טוב.

המסע הזה בין נשימות. המעבר הזה, מהתרגשות ואפילו פחד שלפני צלילה, דרך חוויה של כיווץ להתרחבות, מספק לידיעה. הוא המסע של צלילה חופשית.

מסע של התמרת המערכת העצבית שלנו והפיכה לאדם שלם יותר שיכול לבחור איך להגיב בסיטואציה.

בשבילי בכל צלילה חופשית אני שואל את עצמי מי אני, מה הדברים שגורמים להגיב כמו שאני מגיב, באיזה תבניות אני לכוד ואיך אני יכול לצאת מתבנית חשיבה מסויימת שלא מועילה לי, לשחרר אותה ולהמשיך קדימה.

כתב: אריאל קדמי

ממייסדי צלילה חופשית ישראל

מחזיק שיא ישראל בצלילה חופשית

אהבתם? שתפו!

אוהבים את הפוסט? עקבו אחרינו גם ברשתות החברתיות כדי לא לפספס תכנים

רוצים להתעדכן באופן שוטף?
הירשמו לרשימת התפוצה שלנו ולא תפספסו שום עדכון

בלי ספאם, רק תוכן איכותי על נשימה, בריאות וכמובן – צלילה חופשית

קטגוריות