צולל חופשי ללא מצנח​

בתאריך 31.1.2020 יצאתי בטיסה לCEBU בפיליפינים, שם נמצא מועדון צלילה חופשית בשם FREEDIVEHQ
של הצולל הצרפתי טיבו גוגניה (אחד הצוללים העמוקים בעולם).
מטרת הנסיעה הייתה חופשה קצרה מהארץ והעמקה ביכולת ובעומק המקסימום אליו הגעתי עד היום (79מ משיכה בחבל, 80מ צלילה עם סנפירים).
באילת המים בטמפ של 21-22 מעלות בחודש ינואר, מה שמאפשר זמן חיות יחסית קצר לפני שנהיה קר, ומכיוון שכשקר לנו הגוף צורך יותר חמצן ויכולת הריכוז שלנו פוחתת, האימון שלנו במים (ככל שמעמיקים, אנו נעדיף להשתמש בחליפת צלילה דקה יותר שתציף אותנו פחות וכתוצאה מכך נצטרך פחות השקעה של אנרגיה בהעמקה) מתקצר לצלילה אחת בכל כניסה למים.
אני מאוד אוהב צלילה חופשית, יש משהו קסום בחוויה של עצירת הנשימה וירידה אל המרחב התלת מימדי הזה בו ניתן לנוע קדימה ואחורה, למטה ולמעלה ולסמוך על הגוף שהוא יודע מה הוא עושה. מלבד ההנאה מעצם החוויה עצמה, גיליתי על עצמי במהלך השנים שבהן אני עוסק בספורט הצלילה החופשית, שאני אוהב להעמיק יותר ויותר בעומק הים ורוצה לגלות לאן באמת אני יכול להגיע פיזית, נפשית ומנטאלית.
בדומה לעוסקים בספורט אקסטרים שבודקים את הגבולות, אולם בשונה מכל סוג ספורט אחר, בצלילה חופשית אנו נדרשים להירגע כמה שיותר, להאט את קצב פעימות הלב, להישאר בריכוז מושלם עם הפעולה שאנו עושים כאן ועכשיו ולצפות במחשבות שלנו ואף לנווט אותן למקומות הנכונים לצורך הצלילה, (נשמע מוכר? צודקים, מיינדפולנס – מדיטציה בתנועה 🧘‍♂️ ), אדרנלין, אותו המוח משחרר במצבי מתח, יגרום לעלייה בקצב פעימות הלב ולסטרס נפשי, מתח בשרירים, עלייה בשימוש בחמצן ופליטה של פחמן דו חמצני, כתוצאה מכך רצון בלתי נשלט להסתובב ולעלות חזרה אל פני המים.

בואו נעצור לרגע , נעצום עיניים ונדמיין שאנו צוללים במעמקי הים.
במטרים הראשונים (אזור ה10) אנחנו צריכים להשקיע יותר אנרגיה משום שאנו יותר קלים מהמים (חללי אוויר בגוף, החליפה שמציפה אותנו, ההרכב הפזיולוגי של גופנו ומליחות המים) אולם כשחודרים מבעד לאזור הזה, אנו מתחילים להיות יותר ויותר כבדים, אנו מתרחקים משפת המים וממקור האוויר שלנו ומתחילים לשקוע, מסביבינו משקל המים הנדחף עלינו גדל וגדל ואנו צוללים אל המעמקים במהירות גדלה עם השקעה של פחות ופחות אנרגיה. אנו ממשיכים לנוע מטה, יוצרים מומנטום ובשלב מסוים, תלוי בעומק אליו אנו רוצים להגיע, אנו עוצרים את כל הפעילות הפיזית שלנו, ונכנסים למצב של נפילה חופשית במהירות שמגיעה גם ליותר ממטר לשנייה בדרך למטה, במצב זה אנו נדרשים להרפות את כל הגוף ופשוט "לרחף" מטה אל הלא נודע, להיכנס במודע למצב של "זרימה", אותו מצב של חיבור בו רואים אתלטים עושים דברים משוגעים בלי לחשוב ופשוט פועלים, או אם תרצו, מצב של הסתערות על המטרה תחת אש ועבודה על אוטומט…
נשמע פשוט לא? במצב בו אנו נופלים, המוח נדרך, אל המצב החדש והלא מוכר הזה צריך להגיע בהדרגה, בתחילה, מערכת העצבים שלנו תיכנס למצב הישרדות, הלחץ ההידרוסטטי דוחס את חללי האוויר שלנו בגוף, האיברים הפנימיים משנים מיקום ותופעות פיזיולוגיות שהגוף לא הכיר מלפני נכנסות לפעולה, כלומר, אנו משתנים, מי שאנחנו מעל פני המים, הוא כבר לא אותה ישות הצוללת למעמקי הים, הסיפור אותו אנו מספרים לעצמנו לגבי מי אנחנו ומה שאנחנו נעלם ובמקומו ישנה רק מודעות וחוויה.
ומה אם אנו לא מוכנים פיזית ומנטלית לעומק ועדיין נמצאים בסיפור שלנו, מה קורה? התשובה פשוטה- רפלקס ההישרדות נכנס לפעולה-מערכת העצבים הסימפתטית "תשתולל", להילחם או לברוח, לנתק מגע מהמצב הזה שמסכן אותנו, הגוף יתפוס פיקוד, יסתובב ויעלה חזרה אל פני המים ללא שליטה.
אולם, כשנשארים באזור הנוחות שלנו, תוך כדי אימון, הנקודה בה נרגיש טוב ונוח תעמיק יותר ויותר והחוויה מרגיעה ואפילו ממכרת.
לכל צלילה חופשית, בין אם ל 10 או ל 100 מטר, יש את הפוטנציאל להיות נוחה ולחוויה להיות נעימה, אם כי יכולה לעורר רגשות רדומים מכל הסוגים, כולנו נולדנו פחות או יותר שווים מבחינת הפעילות הפנימית שלנו, זה הכל אימון.
ואחרי שהתפלספנו… איפה היינו? אה, בפיליפינים. איך מביאים את הרצון להצליח, את יצר התחרותיות וההישגיות לנקודת 0 כזאת, שהאדרנלין ינוהל, שעדיין נוכל להירגע וליהנות מהרגע ולא ניכנס ללופ של "אני חייב" להגיע לעומק מסוים כדי להצליח, הרי תחושת האני חייב, היא זאת שתגרום לתסכול, לסטרס נפשי ופיזי ולחוסר הצלחה. יהיו שיחלקו עלי, וזה מה שיפה בספורט, הוא מאוד אינדיבידואלי ונתפס אחרת אצל הצוללים, ממש כפי שהמציאות היא סובייקטיבית. למעשה, צלילה חופשית הקדימה את המדע ויצרה שינויי פרדיגמה ולא להיפך, אין משוואה אחת שמתאימה לכל הצוללים ואפילו אם ננסה לנתח "מדעית" מה קורה בגוף ובמוח בזמן הצלילה, כל צולל עדיין ישתמש בטכניקה אחרת המתאימה לאופי שלו כדי להעמיק.
לצורך העניין, צולל שהוא יותר אנליטי באופי, נקרא לו הצולל ה"זכרי" שמזהה בעיה ומנסה לפתור אותה, יצטרך גישה יותר נוקשה, מדעית, וינסה לנתח כל דבר קטן באנטומיה של גוף האדם על מנת להבין בדיוק מה קורה ומתי, הרבה פעמים הוא גם ינסה "לכפות" גישה זאת על אחרים לפי הבנתו, הרי גישתו היא "הנכונה" והגישות האחרות לא, בייחוד אם יהיה לו טיעון מדעי כזה או אחר, מספיק לפתוח פורומים של freediving science ולקרוא קצת כדי להבין את השוני בגישות ובדפוסי החשיבה של הצוללים. (עם אותה גישה מדעית, לא היינו צוללים מעבר ל40 מטר, שם, לפי חוקי הפיזיקה של העבר הלא כזה רחוק, הריאות אמורות לקרוס והמוות וודאי, אולם היום ישנם יותר ויותר צוללים שעוברים את 100מ והנקודה הכי עמוקה שהגיעו אליה בנשימה אחת היא 214מ!, כפי שטענתי קודם, צלילה חופשית מקדימה במהותה את המדע ולא להיפך ויחד עם זאת, חשוב לי לציין שאני חושב שהגישה המדעית היא חשובה ביותר ופותחת פתח לתרגול שיטות שונות בצלילה החופשית ולהתקדמות משמעותית בעולם הזה מבחינת הבנה, יכולות ובטיחות ).
צולל מהזן השני, היותר מחובר לגישה מעגלית, נקרא לה "נקבית" (אין פה באמת עניין של גבר ואישה, התיאור הוא לפי הבנתי האישית של תפיסות עולם) יכול אפילו להתבלבל מכל המדע הנכנס לעניין, והגישה האנליטית, אנטומית (שחשובה מאוד אבל לא רק) של איך לעשות מה ומתי בדיוק מרבי לא תדבר אליו, הוא יעדיף לצלול עם תחושה, חיבור למים ולהוויה, הוא יעדיף להרגיש מה לעשות במקום לנתח אנליטית, ואף יסכים עם העובדה שהגישה שלו היא לא בהכרח מה שתעבוד אצל כל שאר הצוללים שחלקם ינוע על הספקטרום בין הגישות וימוקם איפה שהוא במרכז…
לטעמי, גיוון הגישות הוא מבורך, ישנן דרכים רבות לטפס על הר, ואם כבר, אז למה לא לנסות כמה מהן ו"להרגיש" מה טוב בשבילי? .יכול להיות אפילו שדרך מסוימת תתאים לזמן וצורך מסוים ודרך אחרת לזמן אחר.

בתור מדריך, יצא לי לעבוד עם גישות שונות שמתאימות לאנשים שונים, ואף שאני מחובר לגישה מסוימת יותר ואני אתן לכם לנחש מה היא. נקודת המוצא שלי היא שאין תנ"ך לצלילה חופשית, טוב ורע, והיכולת להתאים את עצמנו לתלמיד ולא את התלמיד לגישה מסוימת, היא שעושה אותנו מדריכים טובים ומכילים שבסופו של דבר יעצימו את ההנאה של הצולל שבא לתרגל איתנו ולרוב פ אין לו מושג למה הוא נכנס ומה הוא עומד לחוות ולהרגיש, ואנחנו, בתור מדריכים, נגרום לחוויה להיות חיובית או שלילית. כשהצולל יוצא מאיתנו הוא ירצה להמשיך ולהתקדם למרות הקשיים, או שהוא ירגיש תחושת כישלון וחוסר הצלחה, כאילו לא עמד במשימה של איזה סטנדרטים דמיוניים שאותם הוא חייב לעבור כדי להיקרא "צולל חופשי", כי מה זה צולל חופשי בעצם? מנסיון, כל צולל שירצה ויתרגל, יצליח. העבודה היא אישית והיא מאתגרת, פיזית נפשית ומנטאלית.
בתור צולל, ניסיתי ואני עדיין מנסה גישות שונות לטפס על ההר, משום שאנחנו יצור משתנה, אנחנו לא אותו דבר מבחינה פיזיולוגית ומנטאלית ולכן הצלילה החופשית משתנה איתנו ואנחנו איתה, וזה מה שמייחד את העולם הכל כך מיוחד והיחודי הזה, בו אנו לומדים על עצמנו, מי אנחנו, איך אנו מתמודדים עם תחושות, רגשות ופחדים ועל מה מפעיל אותנו.
דרך הצלילה החופשית אנחנו לומדים להיכנס יותר ויותר אל החוויה ולנתח רבדים יותר ויותר עדינים ועמוקים של הקיום של עצמנו, ואף לבחור לשחרר ולשנות דפוסי התנהגות שלא מועילים לנו יותר או לחזק דפוסים אחרים באישיות שלנו.
לדוגמא, אם אני צולל ל10 מטר, וכשאני מגיע לעומק מסוים אני חש דחף עז להסתובב ולעלות, דחף בלתי נשלט המלווה במתח פיזי ומחשבות על סוף הקיום הגשמי שלי (הרבה דברים עוברים בראש ב 20 שניות מתחת למים :), אם אמשיך לצלול כל פעם באותה דרך, אני מחזק את הדפוס הזה, וההתניה הזאת תגרום לי להגיב כל פעם בדיוק אותו דבר.
לעומת זאת, אם אשחרר את ה"מטרה" של להגיע לעומק המסוים הזה, אשאר באזור הנוחות שלי ולא אנסה לדחוף כמה שיותר מהר וחזק כלפי המטרה, אני אשאר בשליטה ומערכת ההפעלה שלי תרשום את החוויה בתור משהו חיובי, בצלילה הבאה, ארגיש קצת יותר נוח, ואזור הנוחות שלי יגדל מתחת למים ופתאום, אגיע לעומק כתוצר לוואי של אותה התרחבות של אזור הנוחות. פתאום, 10 מטר יראה לי עומק קל, נעים ורדוד, ו30 מטר ירגיש לי יותר עמוק ומאיים, ולאחר אימון, גם העומק הזה יפתח ויגלה את עצמו לפני וכן הלאה וכן הלאה. עם כל עומק חדש יצופו אתגרים חדשים איתם נצטרך להתמודד ונגלה רבדים חדשים באישיות שלנו.

ולסיכום: במהלך כתיבת המאמר, גיליתי שאני אוהב להיסחף למחוזות אחרים , אז כל הכבוד למי שהגיע עד הסוף… 
אני מקווה שתרמתי במשהו להבנה על העולם הקסום הזה של צלילה חופשית ועל ההכרה כי ישנן דרכים שונות להתמודד עם חסמים פיזיולוגים ומנטאליים וכל צולל הוא עולם שלם של מחשבות ורגשות.

והכי חשוב יחד עם ההנאה, לעולם לא לצלול לבד, תמיד לצלול לפי הכשרתכם ויכולתכם, בחירת בן הזוג שלכם לצלילה היא חשובה ביותר ואף קריטית לצלילה מהנה ובטוחה, ואין תחליף לקורס צלילה חופשית כדי לפתוח את העולם הזה מבחינה פיזית, מנטאלית והבנה של מה קורה ואיך צריך להתנהל מעל ומתחת לפני המים.

במאמר הבא אחלוק יותר על ימי האימונים בפיליפינים ואיך אני מכין את הגוף והראש לצלילות העומק באימונים.

מאת: אריאל קדמי
ממייסדי צלילה חופשית ישראל – צלילה חופשית באילת
צולל תחרותי- שיאן ישראל בצלילה חופשית
צולל בטיחות – אליפות העולם בצלילה חופשית 2017 , גביע הקאריביים 2016-2017
מדריך צלילה חופשית ב- FDI freedive Israel, Freedive Utila 2015-2017, Freedive Roatan- 2017,
Apnea total Koh Tao 2013-2014, Apnea Total Mozambique 2014, Takata experience 2018,
מדריך ב- Deep Week 2019 Dahab with Miguel Lozano